פסק-דין בתיק עת"מ 33872-08-11

עניינה של העתירה בהחלטת המשיב לדחות את בקשת העותר להכיר בו כפליט על פי אמנת האו"ם בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 והפרוטוקול המשלים משנת 1967. על פי הנטען, העותר הוא אזרח ניז'ר הנרדף על ידי המשטר בארצו בחשד כי הוא משתייך לקבוצה אתנית של מתנגדי המשטר, הקרויה TUAREG. לטענתו נכלא בארצו, עונה והוכרח לבצע עבודות כפיה. הוא הצליח להימלט מן הכלא, נמלט מארצו ללוב, משם למצרים ולבסוף לישראל. יחידת מבקשי המקלט במשרד הפנים (RSD) קיימה ראיון עם העותר והמליצה לדחות את בקשתו למקלט משנמצאו סתירות בבקשתו. העותר טוען כי אמות המידה שהפעילה יחידת מבקשי המקלט הן בלתי סבירות וכי על פי אמות מידה אלה, לעולם לא יימצא מבקש מקלט, אמין. בעתירה נטענו טענות כלליות לפיהן הראיונות עם מבקשי המקלט נערכים בצורה אגרסיבית, מלווים בצעקות, האשמות ואיומים משל היתה זו חקירת משטרה. לטענת העותר, יחידת מבקשי המקלט לא הביאה בחשבון את העובדה שהוא "ספק אנאלפבית" כלשון העתירה, ולפיכך אין זה פלא כי כשנשאל שאלות לגבי תאריכים ואירועים היסטוריים המתייחסים לארצו, לא ידע להשיב עליהן.

בעתירה נטען כי העותר עמד בנטל להראות כי קיים לגביו "חשש מבוסס היטב מפני רדיפה" הן מן הבחינה הסובייקטיבית והן מן הבחינה האובייקטיבית. עוד נטען כי גם לו לא היה עומד העותר בתנאי האמנה, חובה היתה על המשיב לבדוק באופן יסודי יותר את טענתו בדבר הסכנה לחייו. הטעם לכך שעקרון "אי ההחזרה" (non refoulement) חל גם על מי שאינו פליט כהגדרתו של מונח זה באמנה, כפי שכבר נפסק בבג"צ 4702/94 אל טאיי נ' שר הפנים, פ"ד מ"ט(3) 846.

בראיון הזיהוי שנערך לעותר ביחידת המסתננים ביום 3.8.09 (להלן: הראיון הראשון), טען העותר כי עזב את מדינתו משום שנעצר באשמת חברות בארגון מחתרתי, ובשל השתייכותו לקבוצה האתנית טוארג, על אף שלא היה חבר בארגון כל שהוא. העותר דיווח למראיין כי היה עצור במשך חודשיים וברח מן הכלא. הוא לא זכר את תאריך הבריחה ולא ידע למסור פרטים על שם מפקד הכלא ושמות הסוהרים ששמרו עליו. העותר קיבל אשרה לפי סעיף 2א' 5 לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 והופנה להמשך הטיפול ביחידת מבקשי המקלט.

ביום 9.8.10, נערך לעותר ראיון ממושך ומפורט ביחידת מבקשי המקלט. עורך הראיון סיכם את המלצתו בכך שקיימות בעיות אמינות מהותיות בגרסת העותר. בנוגע להשתייכותו לקבוצה האתנית הנטענת לא גילה העותר בקיאות בסיסית באשר למאפייניה וכן נמצאו בעיות אמינות ביחס למוצאו הלאומי של העותר כאזרח ניז'ר. בקשתו של העותר הועברה לוועדה המייעצת שהמליצה לדחותה, ומנכ"ל רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול, החליט לקבל את ההמלצה ולדחות את הבקשה. הודעה על כך נמסרה לעותר בעת שהתייצב ביום 26.5.11 במשרדי המשיב. העותר לא הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה, על אף שהנהלים מאפשרים זאת והוא הועמד על זכותו לעשות כן.

כאן המקום להסיר מן הפרק עניין שהתעורר במהלך העתירה והוא השפה שבה נערך הראיון ביחידת מבקשי המקלט, ושפת המכתב בה נכתבה החלטת הדחייה. בטופס סיכום הראיון כתוב כי הראיון נערך בתרגום לשפה האמהרית. מאחר שברור כי העותר אינו דובר שפה זו, התבקש ב"כ המשיב להגיש הודעה משלימה בכל הנוגע לשפת הראיון. בהודעה מיום 2.1.12, נאמר כי בעמוד הראשון לראיון צוין מפורשות כי הראיון נערך בתרגום לשפה הצרפתית, אותה דובר העותר, ועוד נכתב שמו של המתרגם שהוא אכן מתורגמן לשפה הצרפתית. לפיכך, ההערה המופיעה בטופס ולפיה תורגם הראיון לשפה האמהרית, הינה טעות סופר. לעניין זה אין חולק, כעולה מהודעת תגובה שהגישה ב"כ העותר ביום 8.1.12. אלא שלטענתה עצם העובדה כי כך נכתבו הדברים, מעוררת סימני שאלה לא מעטים. לא ירדתי לסוף טענה זו ומאחר שאין הכחשה שהראיון נערך בשפה אותה דובר העותר, הרי שלא נפל בו פגם מן ההיבט הזה. אשר לשפה בה נכתב מכתב הדחייה, אכן המכתב נכתב בשפה האנגלית ולטענת ב"כ המשיב, אין ההחלטות מן הסוג הנדון נמסרות בשפתו של כל פונה ופונה משום שאין ביכולת המשיב להשיב בשפות השונות של הפונים אליו. מה גם, שחלק מן הפונים אינם יודעים קרוא וכתוב. ב"כ המשיב טען בהודעתו המשלימה, כי במקרה של פונה שאינו מבין אנגלית או עברית, מוסברת לעותר ההחלטה בשפתו, באמצעות מתורגמן, כפי שנעשה במקרהו של העותר. ב"כ העותר טוענת כי עובדה היא שלעיתים נכתבות החלטות בשפה הצרפתית. אמנם, מן הדוגמאות שצירפה קיימים מכתבים כאלה הכתובים בשפה הצרפתית, אולם לא נמצאה לי עילה לפקפק בדברי ב"כ המשיב לפיהם הוסבר תוכנה של ההחלטה לעותר בשפתו. הא ראיה, שהעותר מצא את דרכו לקבלת ייעוץ משפטי לשם הגשת עתירה לאחר שהבין כי בקשתו נדחתה. זאת ועוד, מאחר שלדברי ב"כ העותר ממילא אין הוא יודע קרוא וכתוב, הטרוניה הנוגעת לשפה בה נכתב המכתב לאו טרוניה היא.

אמנת הפליטים נועדה להבטיח כי אדם הנרדף על רקע גזעו, דתו, אזרחותו, השתייכותו לקבוצה חברתית מסוימת או השקפתו הפוליטית, ואשר אינו יכול לקבל הגנה ממדינת אזרחותו או שהיא זו הרודפת אותו, יוכל למצוא מקלט בטוח במדינה אחרת (סעיף 1 לאמנה). אין חולק כי מדינת ישראל מכבדת את ההתחייבות הבינלאומית שנטלה על עצמה בחתימתה על האמנה משנת 1951 ובהצטרפותה לפרוטוקול משנת 1967, על אף שהאמנה לא נקלטה בחקיקה פנימית ישראלית.

בכל הנוגע לעותר, הרדיפה לה הוא טוען היא על רקע השתייכותו הנטענת לקבוצה אתנית, הטוארג. עיון בפרוטוקול הראיון שנערך לעותר ביחידת מבקשי המקלט מעורר סימני שאלה כבדים ביותר ביחס לטענותיו. כך למשל, נשאל העותר מהי דתו והשיב כי הוא מחוסר דת. בתגובה לתשובה זו, נשאל העותר מדוע אמר בראיון הראשון, כי הוא מוסלמי, והשיב על כך כי כשהיה באותו ראיון, היה חדש בארץ ומזמן שנכנס לישראל, הוא מחוסר דת. המראיין שב ושאל אותו כיצד זה בראיון הראשון הייתה לו דת והלה השיב כי הוא לא אמר את זה אלא החבר שלו שאל והוא השיב כי הוא מוסלמי. בהמשך אמר בתגובה לשאלה חוזרת מדוע השיב למראיין בראיון הראשון כי הוא מוסלמי: "אם זה ככה... אני כבר לא זוכר... אני החלפתי דת כרגע". או אז נשאל מתי החליף את דתו, והשיב כי היה זה חודש לאחר אותו ראיון, אולם "עוד לפני זה בלב שלי אני לא מוסלמי". העותר הוסיף וטען כי היה זה מסוכן לעזוב את דתו במולדתו למרות שבעצם גם שם כבר לא ראה עצמו כמוסלמי, ורק בישראל יכול היה לנצל את ההזדמנות ולעזוב את דתו. בלשון המעטה ניתן לומר כי תשובות אלה אין בהן כדי לעורר אמון כלשהו. לשאלה מתי נפטר אביו השיב כי היה זה בשנת 1997 וכשעומת עם תשובתו בראיון הראשון ולפיה נפטר אביו בשנת 2003, טען כי בראיון הראשון היה נתון בפחד שמא ייעצר. תשובה זו אינה ממין העניין שהרי לא יכולה להיות כל משמעות לשנת פטירת האב ביחס לחשש מפני מעצר. כך טען כי אמו נפטרה בזמן לידה ואינו זוכר באיזו שנה זה היה, ואילו בראיון הראשון מסר תאריך פטירה. במענה לתהייה בהקשר לסתירה זו, שב על הטענה כי היה נתון בפחד במהלך הראיון הראשון. בהמשך הראיון ניכרות סתירות נוספות הנוגעות לשאלה היכן אביו נפטר, כיצד זה נפטרה אמו בשנת 2006 (כפי שמסר בראיון הראשון), בעת לידה, בעוד אביו נפטר שנים קודם לכן, כשלטענתו אמו לא נישאה בשנית. העותר זכר את שמות אחיו ואחותו ואת גילם ולא ידע להסביר כיצד זה אין הוא זוכר את מועד פטירת הוריו. כך גם לא ידע להסביר מדוע בראיון הראשון טען כי אין לו אחים, וחזר על טענת הפחד. בהמשך הראיון טען העותר כי עזב את ניז'ר משום שלא חש ביטחון וכי היה זה בשנת 2003. המראיין שב ושאל אותו אם אכן עזב את ניז'ר בשנת 2003, והעותר השיב פעם נוספת בחיוב על שאלה זו. או אז הוצגה בפניו שאלה כיצד אם כך היה בכלא בשנת 2007. תשובתו הייתה כי התבלבל וכי כבר אינו זוכר באיזו שנה היה בכלא. העותר לא ידע להשיב לשאלות המתייחסות לשירים מסורתיים של בני הטוארג, לכלים מוזיקליים המאפיינים אותם, לשמות משחקים מסורתיים וכך גם לא ידע לומר מה צבעי הדגל של הקבוצה האתנית של טוארג. הוא עמד על דעתו כי הצבעים הם כחול, חום ולבן בעוד שהצבעים הם אדום, לבן וכחול. לשאלה המתייחסת לסוג של לחם הנאפה על ידי בני הטוארג, השיב כי המדובר בסוג של בד. 

לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו של מנכ"ל רשות האוכלוסין, הנשענת על המלצת הוועדה המייעצת, לדחות את בקשתו של העותר למקלט. נראה כי לא יכול להיות ספק כי המסקנה בדבר חוסר מהימנותו של העותר מעוגנת היטב בתשובותיו. העותר אינו מכיר פרטים יסודיים הנוגעים לבני הטוארג ולא ביסס טענה בדבר רדיפה על רקע השתייכותו הנטענת לקבוצה אתנית זו. משכך, גם הטענה הנשענת על בג"צ 4702/94 הנ"ל, אין לה יסוד. גם על פי אמת מידה מקלה ביותר, אין די בהבל פיו של אדם, הטוען כי הוא נרדף, על מנת להביא להכרה בו כפליט.

סוף דבר, העתירה נדחית. אין צו להוצאות.

על העותר לעזוב את ישראל עד ליום 15.2.12.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים באמצעות פקס.

ניתן היום,  א' שבט תשע"ב, 25 ינואר 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: